פסק-דין בתיק ת"א 1537-05

בשאלת הנזק

1.         התובע, ו' ר', נפגע ביום 24.8.2004, בהיותו כבן 29,  בתאונה קשה כאשר נפל לבור, כמתואר בפסק הדין החלקי בשאלת האחריות מיום 07.04.13. אין חולק, כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות רפואית בשיעור 100% לצמיתות, בהיותו פרפלג ומשותק עד גובה הפטמות, אינו שולט בסוגריו, סובל מחוסר יציבות בפלג גופו העליון ומרותק למיטה.

2.         בתיק זה החל בשמיעת הראיות כב' השופט שהם, כאשר עם מינויו לבית המשפט העליון הועבר התיק אליי, זאת לאחר שהתובע החליף את באי כוחו.

3.         ביום 07.04.13 ניתן כאמור על ידי פסק דין חלקי בו קבעתי את חלוקת האחריות בין הצדדים כדלקמן: 45% אשם תורם לתובע; 35% על נתבעת מס' 1 ועל צד ג' משה איתן ואחיו בע"מ - ביחד ולחוד, כאשר מתוכם 25% על משטרת ישראל; ו-20% אחריות על עירית תל-אביב.

עוד קודם לכן, ביום 29.11.12, ניתנה החלטתי לגבי שיעור קיצור תוחלת חייו של התובע כתוצאה מהתאונה, וקבעתי כי לצורך קביעת הפיצוי יש לחשב כי נותרו לתובע 21 שנים מיום התאונה.

4.         בעלי הדין סיכמו טענותיהם בכתב בעניין הנזק, השמיעו השלמות בעל פה ביום 19.05.13, ובנוסף הגישו השלמות בכתב. באותו מעמד נשמעה גם השלמת עדותו של התובע לגבי גובה הנזק.

5.         לאחר שמיעת כל טענות הצדדים לגבי גובה הנזק, ניתן בזה פסק הדין.

6.         לצורך קביעת גובה הפיצוי יש לבחון את ראשי הנזק כדלקמן:

כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים

7.         לאחר ששמעתי את התובע, ולאחר שהתרשמתי ממצבו, אני סבורה שיש להביא בחשבון את הסבל הרב היומיומי שעובר התובע, כמי שמשותק בכל גופו, את חוסר הנוחות, את התלות הבלתי פוסקת בזולת ואת שלילת כל הנאות החיים שנגרמו לתובע בעקבות התאונה. כך גם אבדו לתובע כל תפקודיו האינטימיים לעד, כאשר הוא יודע שתוחלת חייו קצרה בהשוואה לבני גילו. התובע עבר ניתוחים רבים, כולל כריתת אגן בשל זיהום שנגרם, הן כתוצאה מהניתוח והן כתוצאה מהשכיבה הממושכת, כאשר לטענתו הוא צפוי עוד לעבור ניתוחים נוספים. בשל מצבו מאז התאונה ועד היום, לאחר שכשנתיים היה במוסד סיעודי, ולאחר מכן עבר לביתו, לא זכה התובע לצאת מביתו בשל העובדה שהיה מרותק כאמור למיטתו.

כפי שנפסק לא אחת, פיצוי בגין כאב וסבל נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, אין בו כדי לפצות על הנזק שנגרם, בוודאי לא במקרה קשה כגון זה שבפני. יחד עם זאת, בית המשפט נדרש להעריך, בהתאם לכלל הנסיבות,  על דרך אומדנה ועל פי שיקול דעתו מה הוא שיעור הפיצוי הראוי.

בהתחשב בכל הנסיבות הקשות, בסבל הרב בעקבות התאונה, כאשר יש להביא בחשבון את מצבו הקודם של התובע שהיה נרקומן כבד עובר לתאונה, את איכות חייו הירודה עובר לתאונה, ואת העובדה שתוחלת חייו לא התקצרה בעקבות התאונה, אני סבורה שהפיצוי הראוי בגין כאב וסבל במקרה זה הוא בשיעור 900,000 ש"ח .

הפסד השתכרות

8.         אין חולק כי מדובר בתובע שנותרו לו בעקבות התאונה 100% נכות רפואית, כאשר בהתאם למצבו אני סבורה שנכותו התפקודית זהה לנכותו הרפואית. אינני סבורה שגם אם בשלב מסויים יוכל התובע להיעזר בכיסא חשמלי כזה או אחר, יאפשר לו הדבר להשתכר ולו באופן חלקי ביותר.

9.         השאלה על בסיס איזה שכר יש לחשב במקרה זה את הפסדי השכר לעבר ולעתיד.

10.       כפי שפורט בהחלטותיי הקודמות, מדובר בתובע שהיה נרקומן, והיה אסיר בפרק זמן מצטבר של 32 חודשים בשל עבירות פליליות, בין השאר, עבירות רכוש ועבירות סמים, וכאשר בודקים את הרצף התעסוקתי שלו לפני התאונה, מסתבר כי בתקופה של כ- 11.5 השנים שקדמו לתאונה, מתוך 145 חודשים התובע עבד 65 חודשים בלבד, כאשר ב-32 חודשים היה כאמור אסיר, ובמשך 68 החודשים הנותרים למעשה לא עבד. דהיינו, גם אם ננטרל את התקופה בה היה אסיר, הרי שמתוך פרק הזמן שנותר, כ-113 חודשים,  כמחצית מהתקופה התובע למעשה לא עבד.

כאשר בודקים את עברו התעסוקתי של התובע, ניתן לראות כי בממוצע שכרו החודשי בתקופה הסמוכה לפני התאונה, הגם שאין רציפות בעבודה, לגביה המציא תלושי שכר מסוימים, דהיינו, בחודשים פברואר עד מאי 2004 - עמד על סך של כ- 4,200 ש"ח ברוטו. כלומר, בחישוב שנתי מדובר בממוצע של  פחות מ- 1500 ש"ח לחודש, כאשר אם בודקים את היחס בין שכרו הנ"ל לבין השכר הממוצע במשק באותה תקופה, נוכחים לדעת ששכרו עמד על כ- 1/4 מהשכר הממוצע במשק באותה תקופה, ועל כמחצית שכר המינימום.

11.       אומנם, התובע טוען כי אין מקום לפרוס הכנסה זו על-פני השנה כולה, אלא יש לקבוע כי תלושים אלה מלמדים על כושר השתכרותו החודשי של התובע, אולם  בתיק זה רב הנסתר על הנגלה. קשה מאוד להתנבא ולקבוע בוודאות מה היה קורה לתובע אילו המשיך בדרכו העבריינית, ובהתמכרותו הקשה לסמים עד עצם היום הזה. האם יש סיכוי שהיה חוזר לעבוד עבודה רצופה ומשתכר ככל אדם נורמטיבי אחר, או שמא סביר הרבה יותר כי מצבו הקשה עובר לתאונה מלמד על כך שקיים סיכוי קלוש שניתן לקבוע שבהמשך הדרך היה חוזר לעבודה כלשהי. משכך, קשה מאוד לערוך חישוב אריתמטי.

לנוכח כל האמור, אני סבורה שיש לפצות את התובע על סמך הרצף התעסוקתי כפי שנקבע לעיל, כאשר לפנים משורת הדין מנטרלים את התקופה בה היה במאסר, כאשר כאמור, גם אז לפחות מחצית התקופה לא עבד התובע.